במקום לדבר על סמכות...
בפוסט הקודם, דיברנו על "סמכות חיצונית" מול "סמכות פנימית",
והצענו לחפש גם דרך שלישית,
שתהיה מבוססת על עקרונות אחרים.
למעשה, עצם השימוש במילה "סמכות"
מכיל בתוכו הנחה סמויה,
ולפיה יש כאן מאבק כוחות בין הצדדים,
ונדרשת סמכות כדי להכריע.
זה בא לידי ביטוי בשפה המלווה את הדיונים בנושא זה:
"החזקת כיתה", "השלטת משמעת", וכו'.
כלומר, התלמידים לא ממש רוצים ללמוד,
ואני צריך להספיק את החומר,
ולכן עלי להשתמש בסמכות, פנימית או חיצונית,
כדי שהרצון שלי יגבר על הרצון שלהם.
אבל מה אם נצא מנקודת הנחה אחרת,
ולפיה שיש לפחות כמה תלמידים בכיתה שכן רוצים ללמוד
(אולי אפילו בכל תלמיד יש צד מסוים שכן רוצה ללמוד).
מה אם במקום לשים את הפוקוס על הצורך להספיק את החומר,
נשים את הפוקוס על כך שאני כמורה,
רוצה ללמד את השיעור הקרוב,
כי חשוב לי שתלמידים ידעו את זה,
וגם יצליחו באתגרים העומדים בפניהם.
כשחושבים על זה כך,
בעיות משמעת הן לא פגיעה בסמכות שלי כמורה,
כמי שאמור "להשליט משמעת" בכיתה,
אלא הן פגיעה במטרה המשותפת שלי ושל הכיתה –
למידה, התפתחות, והצלחה.
כלומר, השיעור אינו מבחן למידת הסמכות שלי,
אלא למידה הנחישות שלי:
האם נכנסתי לכיתה עם מטרה ברורה?
עד כמה אני באמת מאמין בחשיבות שלה?
עד כמה אני דבק במטרה?
האם אני נותן לכל דבר קטן לעצור אותי בדרך?
אלו שאלות אחרות לגמרי,
והן מביאות גם תשובות אחרות.