לא מדובר בבעיה חדשה או לא מוכרת,אך נדמה לנו שהעוצמה שלה לא מספיק מודעת.כך או כך, יש ב"שוּק" הרבה גישות שמתמודדות עם האתגר הזה.באופן די גס אפשר לחלק אותן לשתי קבוצות עיקריות:האחת מבוססת על סמכות חיצונית,אילו השניה על סמכות פנימית. |
|
על רגל אחת…לפי גישת הסמכות החיצונית,בעיות המשמעת הן תוצאה של "מאזן כוחות" שהופר.התלמידים אינם מקבלים את מרות המורה,הכללים אינם מספיק ברורים,מערכת האכיפה בבית הספר אינה עקבית,או שזה לא מספיק "משתלם" להיות תלמיד.לכן הפתרון האסטרטגי מגיע מעולם "עיצוב ההתנהגות" –צריך לפשט ולחדד את הכללים,ליצור מערכת ברורה של פרסים וסנקציות,לתת גיבוי מלא למורה בעת הצורך,ולשים פוקוס על התלמידים שבודקים גבולות,כדי למנוע מעוד תלמידים להצטרף אליהם. לעומת זאת, לפי גישת הסמכות הפנימית,בעיות המשמעת הן תוצאה של מערכת יחסים לא טובה.חוסר בטחון עצמי של המורה, חוסר אמון מצד התלמידים,או דינמיקה לא בריאה בין הקבוצות השונות בכיתה.הכיוון לפתרון במקרה הזה עובר דרך עבודה פנימית של המורה,בניית מערכת יחסים מחודשת עם הכיתה,ולשים את הפוקוס דווקא על התלמידים שכבר יוצרים אווירה טובה בכיתה,כדי להעצים אותם ולגרום לעוד תלמידים להצטרף אליהם. |
|
אז מה עדיף?כמובן שאין גישה אחת שהיא נכונה,ולכל אסטרטגיה כזו יש יתרונות וחסרונות.הסמכות החיצונית היא מאד חדה,ובדרך כלל משיגה תוצאות מהירות.אך לא פעם היא מתפתחת בקלות ל"מעגל הסלמה",שבו העוצמה הנדרשת לטיפול בבעיה הולכת ומחריפה:התלמיד מפריע > המורה מעיר לו > התלמיד מגיב בצורה לא מכובדת > המורה נוזף בו > התלמיד פולט הערה כועסת > המורה מצווה עליו לצאת מהכיתה > התלמיד מסרב > המורה מאיים ש… .גם לשימוש בפרסים אישיים או כיתתיים יש מחירים כבדים,היות והם מעצימים את המוטיבציה החיצונית ללמידה,שבאה על חשבון המוטיבציה הפנימית. הסמכות הפנימית היא פחות ברורה,התהליכים שלה לוקחים יותר זמן,ולא תמיד יש את "מרווח הטעות" שיאפשר את זה.הרבה מורים היו מעדיפים שלא להשתמש בסמכות חיצונית,להיות יותר נחמדים ופחות קשוחים,אך יש תחושה שהתלמידים "מנצלים" את זה לרעה,כפי שכתבה לנו אחת המורות: |