כי אני רוצה לתת לך את המתנה שאני קיבלתי
אולי קצת קשה להאמין, וכבר עבר די זמן מאז, וברוך ה' עכשיו מדהים לי בהוראה
אבל בהתחלה,
בשנים הראשונות,
זה היה אחרת…
אפילו עכשיו, כשאני נזכר בזה, קשה לי לנשום. זה היה סיוט.
בסך הכל הייתי מורה מוערך ומצליח, אבל הרגשתי שאני לא נושם, הרגשתי שאני לא מצליח להרים את הראש מעל המים, הרגשתי שעוד שנה שנתיים כאלה ואני מסיים על הרצפה. עם הזנב בין הרגליים.
חלמתי להיות מורה מאז שהייתי בן 9. חיכיתי לזה. אהבתי את התלמידים שלי מאוד,
אבל הרגשתי כמו סיזיפוס שצריך להרים איזה הר עצום ועוד רגע נגמר לי הכח בידיים וההר הולך לקבור אותי בחיים.
הרגשתי עם הרבה תקוות, אבל בלי הרבה מימוש.
במר ייאושי חיפשתי למי לפנות
לצערי, לא היה לי למי…
ערב אחד, קיבלתי מייל, מהחופש ללמד, זה היה אז חובב ואוריאל.
החלטתי לנסות את מזלי, לפרוק עליהם את מה שיושב עלי, לפחות להקל מעט מהכאב.
האצבעות רק נגעו במקלדת, וכבר טיפות מהעיניים החלו לרדת..
כתבתי בערך ככה
"שלום אנשים יקרים, אני בוכה כשאני כותב לכם את המייל הזה"
(גם עכשיו כשאני נזכר מבצבצות הדמעות..)
כתבתי להם על העומס המטורף, על אירועי המשמעת, על התחושה שאני לא מספיק כלום
והכל רודף אחרי,
כתבתי על התכנים שלהם, שאני מרגיש שהם מצוינים
אבל אני לא מצליח ליישם בפועל כמעט כלום.
אני דורך במקום והר העומס והמשימות והתסכולים רק הולך ומתעבה..
סיימתי את המכתב במילים
"מה שתגידו אני מוכן לנסות"
מה יש לי להפסיד, חשבתי לעצמי
ולא שחשבתי שבאמת משהו הולך להשתנות
"ככה זה מורים" הבנתי כבר, וזה מה שיש. נחזיק עוד כמה שנים ואז אמצא משהו אחר.
אבל המפתיע מכל הגיע…