את יכולה להבין לבד איפה הייתי.
אתה אולי מכיר את המציאות הזאת מעצמך.
אפילו עכשיו, כשאני נזכר בזה, קשה לי לנשום. זה היה סיוט.
בסך הכל הייתי מורה מוערך ומצליח, אבל הרגשתי שאני לא נושם, הרגשתי שאני לא מצליח להרים את הראש מעל המים, הרגשתי שעוד שנה שנתיים כאלה ואני מסיים על הרצפה. עם הזנב בין הרגליים.
חלמתי להיות מורה מאז שהייתי בן 9. חיכיתי לזה. אהבתי את התלמידים שלי מאוד, אבל הרגשתי כמו סזיפוס שצריך להרים הר עצום ועוד רגע הכח בידיים נגמר וההר הולך לקבור אותי בחיים. עם הרבה תקוות, אבל בלי הרבה מימוש.
אם זה יעניין אותך אולי אספר לך את הסיפור המלא במהלך הקיץ, אבל הנקודה ברורה,
אם גם לך עדיין יש חלומות על ההוראה, על קשר עם תלמידים, על שיעורים מעוררי השראה, על שמחה יומיומית, על קשר של אמון עם הורים, על חיוכים ומחמאות מהמנהל – אנחנו כאן בשביל לעזור לך בזה.
כאן בשביל לעזור לך להשחיז את הגרזן שלך ולחטוב את העצים שלך יותר חלק, פחות מאמץ.
כדי להיות מורה ברמה
כזאת שהולכת ברחוב בתחושה שכולם מחייכים אליה
כזה שנכנס לכיתה ומרגיש שהוא רק צריך להרים את שרביט המנצח והתזמורת תתחיל לנגן
כדי להיות במקום הזה – (אפשרי לגמרי, בטוח יצא לך אפילו להכיר אחת כזאת) צריך להעיז להתבונן פנימה
ולהסכים לעשות שינויים.
לא תמיד שינוי דרמטי, אבל כן צריך שינוי מכוון, כדי לחסוך לך הרבה מאוד זמן ומאמץ ותסכול ואנרגיה
אומרים שהחמש שנים הראשונות קשות, ואז זה מסתדר.
יש מורים שבשנים האלה לומדים ומתפתחים ובאמת אחרי כמה שנים הכל נראה אחרת
ויש מורים בשנים האלה פשוט מתרגלים… חיים עם הסבל…
איזו מורה את?
איזה אתה?
מן הסתם ניחשת שאני לא הצלחתי להתרגל לסבל, והייתי חייב למצוא את הפתרונות.