הילד שלי מפחד לצאת מהבית
אמא פנתה אלי
אחרי הפיגוע הקשה שהיה אתמול
הבן שלה מפחד
לצערנו זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו במדינה במציאות מורכבת שכזאת,
שהילדים מפחדים
ובכלל
ילדים מפחדים מכל מיני דברים, ובמיוחד אחרי אירועים קשים כאלה
אז מה עושים?
חשוב לומר
אני לא מטפל, אני מורה, ולכן אנסה לכוון אלינו
המורים
מה עלינו לעשות, מהמשבצת שלנו.
הדבר הכי חשוב לדעת
זה שאנחנו פוגשים אותם
את כולם
בזמן אמת
אז קודם כל –
"לפתוח עיניים". לשים לב, מי נראה קצת ככה ככה
ומי לא בדיוק רגיל.
דבר שני
לפתוח בכיתה
לתת אפשרות לכולם לדבר
"מי רוצה לשתף"
[זה מה שעשיתי אצלי בכיתה, בתמימות, פתאום מתברר שאחד התלמידים היה שם, שמע את הפיצוץ, ראה את העשן, ונמלט באוטובוס אחר. את כל זה הוא שיתף בכיתה, ככה רק כי היתה אפשרות. הוא גם לא שיתף ראשון, סתם הצביע. אחרי שניים שסיפרו סיפורים לא קשורים בכלל לנושא…. מפחיד לחשוב מה אם לא הייתי שואל.. וממתין בסבלנות ]
חשוב גם
להזכיר
"יש פה יועץ/ת", וגם אני פה
וכל אנשי הצוות פה, כדי להקשיב לכם.
אחרי שעולים רגשות, כדאי לתת להם מקום.
ואחרי שיש להם מקום, אפשר לתת עצות
מה עושים במקרה ש..
לתת להם בטחון, בכך שהם מרגישים קצת יותר מוכנים ומעודכנים.
ועוד דבר אחרון
אחד התלמידים, כך מסתבר
הכיר את ההרוג.
וזה היה בולט, והחברים ידעו, והיה לי ברור שהוא כבר 'מטופל'
אבל סתם
עברתי ליד ושאלתי אם הוא רוצה לשתף את היועץ
הייתי בטוח שהוא יגיד שלא, כי הוא כבר שיתף
אותו או מישהו אחר.
אבל להפתעתי הוא ממש ממש רצה.
אז הכנסתי אותו לשם.
מה שמזכיר לי
שכדאי לשאול,
ליתר בטחון
לא להתבייש,
ולא להניח הנחות
מקסימום הוא יגיד לא
אבל שלא נפספס.
כמובן יש גם מודלים נוספים חשובים
של לתת לרגשות מקום
וטיפול ברגעים קשים
אבל מאחר שאנחנו המורים
פשוט רציתי להזכיר לנו
מה התפקיד שלנו שם, בקצה,
אנחנו העיניים של המדינה
העיניים שרואות את הילדים של המדינה.
וזאת אחריות גדולה