בפוסט הקודם, דיברנו על "סמכות חיצונית" מול "סמכות פנימית",

והצענו לחפש גם דרך שלישית,

שתהיה מבוססת על עקרונות אחרים.

למעשה, עצם השימוש במילה "סמכות"

מכיל בתוכו הנחה סמויה,

ולפיה יש כאן מאבק כוחות בין הצדדים,

ונדרשת סמכות כדי להכריע.

זה בא לידי ביטוי בשפה המלווה את הדיונים בנושא זה:

"החזקת כיתה", "השלטת משמעת", וכו'.

כלומר, התלמידים לא ממש רוצים ללמוד,

ואני צריך להספיק את החומר,

ולכן עלי להשתמש בסמכות, פנימית או חיצונית,

כדי שהרצון שלי יגבר על הרצון שלהם.

אבל מה אם נצא מנקודת הנחה אחרת,

ולפיה שיש לפחות כמה תלמידים בכיתה שכן רוצים ללמוד

(אולי אפילו בכל תלמיד יש צד מסוים שכן רוצה ללמוד).

מה אם במקום לשים את הפוקוס על הצורך להספיק את החומר,

נשים את הפוקוס על כך שאני כמורה,

רוצה ללמד את השיעור הקרוב,

כי חשוב לי שתלמידים ידעו את זה,

וגם יצליחו באתגרים העומדים בפניהם.

כשחושבים על זה כך,

בעיות משמעת הן לא פגיעה בסמכות שלי כמורה,

כמי שאמור "להשליט משמעת" בכיתה,

אלא הן פגיעה במטרה המשותפת שלי ושל הכיתה –

למידה, התפתחות, והצלחה.

כלומר, השיעור אינו מבחן למידת הסמכות שלי,

אלא למידה הנחישות שלי:

האם נכנסתי לכיתה עם מטרה ברורה?

עד כמה אני באמת מאמין בחשיבות שלה?

עד כמה אני דבק במטרה?

האם אני נותן לכל דבר קטן לעצור אותי בדרך?

אלו שאלות אחרות לגמרי,

והן מביאות גם תשובות אחרות.

ניקח דוגמא מצויה:

2 תלמידים מפטפטים בשיעור.

בדרך כלל, פעולה כזו נתפסת כהפרעה,

שעלי להעיר עליה מיידית,

אחרת שאר התלמידים יבינו שמותר לפטפט,

ורמת המשמעת בכיתה תלך ותדרדר.

אבל אם מסתכלים על זה

ביחס למטרה המשותפת של כל הכיתה,

כל פעם שאני מעיר לתלמידים,

אז גם התלמידים שהיו בעניינים –

עוצרים את הלמידה שלהם,

ואז צריך "להתניע" את השיעור מחדש…

במילים אחרות, עצירת השיעור כדי להעיר למפטפטים

פוגעת בשיעור יותר מאשר הפטפוט עצמו!

לכן ההמלצה שלנו היא לא לעצור את השיעור

אלא אם כן מדובר בהפרעה חמורה,

כזו שאינה מאפשרת ללמד.

יש מגוון דרכים להגיב על פטפוט,

גם בלי לפגוע בזרימת הלמידה:

מבט חד, יד על הכתף,

לנוע בכיתה ולהיעמד לידם,

העיקר לא לתת להם את ה"זכות" לעצור את השיעור.

בדומה לאמנות הג'אגלינג,

אנחנו מקפידים לשמור על הכדורים באוויר,

לא משנה במה נתקלנו בדרך.

הרעיון הוא להעביר לתלמידים מסר ברור,

"באנו לכאן ללמוד,

יש לשיעור הזה מטרה ברורה,

ואת השיעור הזה אי אפשר להפסיק".

בצורה כזו, הפעולה שלי כמורה באה

ממקום של נחישות ואחריות על המטרה הכיתתית,

ולא ממקום של סמכות ומאבקי כוחות.

לפני שאנחנו נכנסים לשיעור

נעצור רגע ונאמר לעצמנו:

יש לנו משהו טוב לתת לתלמידים שלנו בשיעור הזה!

ניכנס לשיעור עם מטרה ברורה,

ולא ניתן לאף אחד לעצור אותנו.

כמו נהר שזורם בשצף,

ויודע להתעקל מסביב לסלעים שבדרך –

בגמישות נחושה 🙂

אנחנו מקווים ומעריכים שהתלמידים שלכם

ירגישו את השינוי באוויר ובאווירה.

גם אם תהיה התנגדות בהתחלה,

מהר מאד הם "יישרו קו",

ויצטרפו בשמחה לתרבות המתחדשת.