לפני כשבועיים,

קיבלנו ממורה שהיא חברת "נבחרת המורים",

סיפור מדהים שמדגים את העיקרון של מעבר מסמכות לנחישות:

"באמצע שיעור בכיתה ג', אחד התלמידים קם ממקומו,

ניגש לאחת התלמידות ונתן לה מכה ביד.

הייתי בהלם.

אמרתי לו לשבת במקום, וביקשתי מהתלמידה לא להחזיר לו,

כי אני אטפל בזה מיד בסוף השיעור.

היא התאפקה, וזה הכעיס אותו עוד יותר.

 

הוא קם והתחיל לצרוח בכיתה

"את לא ראית שהיא הוציאה לי לשון!"

אמרתי לו תשב במקום,

עכשיו אנחנו באמצע שיעור, בהפסקה אנחנו נברר בדיוק מה היה.

ואז הוא התחיל לצרוח בכיתה

"את לא מכירה את הסיפור שלי, רק לי את מעירה, את סתם מורה זבל!"

הכיתה הייתה בהלם, חלקם גם אמרו "איך הוא מדבר למורה?!"

אני התפוצצתי בפנים, אבל ידעתי שאסור לי להגיב ממקום של כעס.

אמרתי להם אנחנו עכשיו ממשיכים את השיעור, אטפל בזה בהפסקה.

הם באמת התעלמו והמשיכו הלאה כאילו לא קרה כלום.

אני חושבת שהם ראו שלא רק על דברים שקורים להם אני אומרת "אטפל בהפסקה",

אלא גם על מה שקרה לי. אולי בגלל זה.

בכל אופן, בסוף השיעור הוא ביוזמתו,

ניגש אלי עם הפתק הזה: